טיפוס

תמיד אהבתי ספורט. בכל תקופה התמקדתי בספורט אחר, משהו בסבל הגופני והתעלות מעליו מוכרים לי, מזכירים לי שהדברים ברי שינוי, מזכירים לי את הכוח של השקעה והתמדה ומאפשרים לי תחושת הצלחה.

לאחרונה התחלתי להתאמן בקירות טיפוס, הקושי עושה לי טוב, לנצח את עצמי מפעם לפעם, להאמין שאפשר להשתפר.

הבעיה- הקפיצה בסיום הטיפוס.

אני בת אדם שמאד אוהבת שליטה ולא יודעת לשחרר. לא מצליחה לשחרר.

ושם, למעלה, אחרי המאמץ וההגעה ליעד בערך בגובה 5 מטר עם רתמה או 3 מטר ללא רתמה אני פוגשת בקושי האמיתי, לשחרר, לסמוך על הרתמה או המזרון שמתחתי שהכל יהיה בסדר, לסמוך על התהליך והדרך, לסמוך על הנפילה, לדעת שאחריה הניסיון הבא אולי יהיה מפחיד קצת פחות ומוצלח קצת יותר.

לפעמים אני מגיעה עד למעלה ומתמודדת.

לפעמים בוחרת בקיר קשה במיוחד כך שלא אצטרך להגיע למעלה ואשאר בשליטה.

יצא לי לחשוב על המטופלים שלי שסומכים עלי ומשחררים גם במחיר של לאבד שליטה ואני אולי עבורם כמו רתמה או מזרון בזמן מעברים מכסא גלגלים למיטה או בתרגול של עמידה. מחזיקה ושומרת שלא יפלו או ייפגעו, כמה זה לא מובן מאליו, כמה זה קשה לשחרר, לסמוך על הרתמה, לסמוך על התהליך והדרך. כמה זה מובן שלפעמים מגיעים ומצליחים להתמודד ואיך בימים מסוימים יש צורך להסתפק בלא להגיע לקצה גבול היכולת בכדי שלא נצטרך לשחרר ולהישאר קצת יותר בשליטה.

ובדיוק כמו הרתמה בקיר, באחריותי לתמוך רק לפי הצורך, לא למשוך יתר על המידה ולהקל בתהליך כשאין בכך צורך, להעלות את דרגת הקושי ולאפשר ביטחון והגנה.

לקח לי זמן להבין למה התחברתי כל כך לטיפוס. אני חושבת שהבנתי.