מוטיבציה VS התמדה

המוטיבציה היא חשובה אבל היא לא הבסיס להצלחה.

ההרגלים, שגרה מטיבה, ההתמדה, הם אלו שיאפשרו להמשיך להתקדם גם כשהמוטיבציה יורדת.

כשאנחנו מצליחים להמשיך ולעבוד על המטרות שלנו גם כשאנחנו חסרי מוטיבציה, אנחנו מוכיחים לעצמנו שאנחנו לא תלויים בהרגשה, בגורמים חיצוניים או בפרשנות שלנו עליהם, אנחנו המוטיבציה.

אנחנו לא צריכים לחכות שמשהו יקרה כדי להמשיך בדרך, להתקדם. אנחנו הדרך.

האימונים/ תרגולים/ טיפולים/ צעדים החשובים ביותר הם אלו שאנחנו עושים כשאנחנו לא רוצים. כשאין לנו כוח או חשק, כשאין לנו מוטיבציה.

אלו הם שישמרו את ההרגלים הטובים והמקדמים שכבר בנינו כשהיינו חדורי מטרה.

כשאנחנו יוצאים משגרה מטיבה הרבה יותר קשה לחזור, כשאנחנו ממשיכים (גם אם קצת, גם אם חצי, גם אם תרגול קטן, צעד, חלק, גם אם אנחנו לא מצליחים באותה המידה כמו בדרך כלל) מדובר בהצלחה בפני עצמה.

אז מה לעשות כשאין מוטיבציה?

להוכיח לעצמנו שאנחנו לא תלויים בה.

מוטיבציה עולה ויורדת, משתנה.

היא תורמת אני בעדה לא נגד, נותנת דחיפה, מקדמת אבל במקביל מציעה גם לא להשען רק עליה או לחכות לה.

לזכור שכשהמוטיבציה נמוכה שם ההתמדה נכנסת לתמונה, לשבח אימונים גרועים ביום חסר חשק, הם החשובים ביותר בשמירה על התהליך.

מה לדעתכם חשוב יותר המוטיבציה או ההתמדה?

מה עוזר לכם לשמר כל אחד מאלו?